השופט א' שהם:
1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בת"א 3272/09, מיום 5.5.2011, אשר ניתן על-ידי כב' השופט ד' מינץ. בפסק דינו דחה בית משפט קמא את תביעתו של המערער, שהוגשה בהתאם לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק פלת"ד אוהחוק), לאחר שנקבע כי הוא אינו זכאי לפיצויים בשל הגבלת זכאותו, לפי סעיף 7(2) לחוק.
2. מרבית העובדות הצריכות לעניין אינן שנויות במחלוקת. המערער, יליד 1976, שעבד כדילר בקזינו לא חוקי, נסע, ביום 11.10.2004, ברכב השייך למשיבה 3 (להלן: הרכב), אשר היה נהוג על-ידי בנה, המשיב 1, שאין ברשותו רשיון נהיגה. ברכב נסע אדם נוסף בשם מוחמד מנצור המכונה "פיספיס". תוך כדי נסיעה מבת-ים לחולון, התרחשה תאונה בה היה מעורב הרכב, וכל נוסעיו, כולל המערער, נפגעו.
המערער הגיש תביעה לפיצוי בהתאם לחוק פלת"ד, נגד המשיבה 2, קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית), שאליה צורפו גם המשיב 1 ואמו, היא המשיבה 3. לטענת המערער, המשיב 1 עשה שימוש ברכב, ברשותה ובאישורה של המשיבה 3, שהיא עצמה אינה מסוגלת לנהוג ברכב הרשום על-שמה. מנגד, טען המשיב 1 כי הוא נטל את מפתחות הרכב ללא רשותה של אמו, הוא אסף לרכב את פיספיס ששהה בתל אביב, ולאחר מכן הצטרף אליהם גם המערער. השלושה שתו משקאות אלכוהוליים בחוף הים ובהמשך הם נסעו ברכב על מנת לרכוש סמים, ולאחר מכן תכננו לגנוב רכב מסוג יונדאי. המשיב 1 טען כי המערער הוא חבר קרוב שלו והוא ידע היטב כי הוא (המשיב 1) נטל את מפתחות הרכב מאמו ללא רשותה. גם המשיבה 3 טענה כי לא התירה לבנה, המשיב 1, להשתמש ברכב ואף אסרה עליו מפורשות לנהוג ברכב, מאחר שאין ברשותו רשיון נהיגה.
3. בהסתמך על גרסתם של המשיבים 1 ו- 3 טענה קרנית כי היא פטורה מפיצוי המערער על נזקיו, הן מכוח סעיף 7(2) לחוק פלת"ד, שכן המערער נסע ברכב ביודעו כי נעשה בו שימוש שלא ברשות בעליו, והן מכוח סעיף 7(4), משום שהמערער נסע ברכב לשם ביצוע פשע.
4. בית משפט קמא התייחס בפסק דינו לשאלת מהימנותם של המערער ושל המשיב 1 וקבע לגבי שניהם כי "האמת מהם והלאה" וכי "קשה עד בלתי אפשרי לדלות מפיהם ולו מילת אמת אחת". בין היתר, ציין בית משפט קמא את עברם הפלילי של המערער והמשיב 1 והוסיף כי "ליבם גס בחוק וגם בבית המשפט, והם אינם בושים להצהיר בריש גלי על פעילותם העבריינית, הכוללת עבירות סמים, עבירות רכוש ופעולות מרמה, בינהם שימוש בתעודות מזויפות".
עוד קבע בית משפט קמא כי טענתו של המערער, לפיה יש לו הכרות דלה עם המשיב 1, כאשר "מעבר לאמירת 'שלום' לא היה בינהם קשר כלשהו", הינה טענה שקרית. בית משפט קמא קבע בהקשר זה, כי "הובהר למעלה מכל ספק כי [המערער והמשיב 1] היו חברים טובים שנים לפני התאונה והם הרבו לבלות יחדיו באירועים שונים". עוד נקבע, כי המערער הגה ביחד עם המשיב 1 תכנית שמטרתה להונות את חברת הביטוח, אשר ביטחה את הרכב, תוך שהמשיב 1 הזדהה כאדם אחר שברשותו רשיון נהיגה. לאחר שנחשפה זהותו האמיתית של המשיב 1, וחברת הביטוח יצאה מהתמונה, נעשה נסיון להונות גם את קרנית, "ולמנוע ממנה לחזור אל [המשיבה 3]". במצב דברים זה, כאשר טענותיו של המערער, המצויות "בלב המחלוקת", נמצאו שקריות, והוא אף תכנן למסור גרסה שקרית בבית המשפט "אין הוא יכול ליהנות מאחת מגרסאותיו הנוחות לו".
5. עם זאת, דחה בית משפט קמא את טיעוני קרנית בהסתמך על סעיף 7(4)לחוק פלת"ד, בקובעו כי לא הוכח כי הרכב "שימש" או "סייע" בידי המערער לביצוע פשע. זאת, מאחר שהמערער לא נפגש עם המשיב 1 ועם פיספיס על מנת לגנוב רכב אחר, ולדברי המשיב 1 עצמו, "[המערער] לא היה אמור לקחת חלק בגניבה". לעניין זה, דחה בית משפט קמא את גרסתו של המשיב 1, לפיה הוא סיפר למערער על דבר כוונתו לגנוב רכב, כאשר הוא וחבריו צרכו משקאות אלכוהוליים. בית משפט הוסיף וקבע כי גם אם נאמרו הדברים למערער, הרי שהוא לא היה כלול בתוכנית הביצוע, ולכן הרכב לא שימש אותו למטרה בלתי חוקית.
6. אשר לחלופה האחרת, המופיעה בסעיף 7(2) לחוק פלת"ד, שעניינה במי שעשה שימוש ברכב בלא רשות בעליו, בין אם מדובר בנהג הרכב ובין אם בנוסע שידע על דבר הוצאת הרכב ללא רשות, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי חלופה זו מתקיימת בענייננו. בהקשר זה, קבע בית משפט קמא, עובדתית, כי המשיב 1 נטל את הרכב מאמו ללא רשותה, והוא עצמו אישר זאת, כמו גם חברו פיספיס, ועל כך העידה גם המשיבה 3. אשר לשאלה המרכזית, הנוגעת למודעותו של המערער את דבר נטילת הרכב ללא רשות, קבע בית משפט קמא כי זו הוכחה כנדרש, בהסתמך על הראיות הבאות:
א. שקריו של המערער בנסיונו להרחיק עצמו מהמשיב 1, שעה שהוכח כי משיב 1 הוא חברו הטוב משכבר הימים, והם מתגוררים בשכנות ונפגשים בתדירות גבוהה. בעובדה זו יש כדי ללמד כי המערער "ידע גם ידע על האיסור שמטילה האם על השימוש ברכב, לכל הפחות מידיעה כללית הנובעת מחברותם". זאת, גם מבלי לקבל את גרסתו של המשיב 1 כי הוא סיפר על כך למערער, "עובר לתאונה".
ב. דבריו של המערער, אשר הוקלטו על-ידי המשיב 1, ומהם עולה כי נרקמה קנוניה, אותה טווה המערער עם המשיב 1, להונות את חברת הביטוח לגבי זהותו של הנהג, ובמידה שהדבר לא יעלה יפה, ייעשה מאמץ לחלץ את המשיבה 3 מהאפשרות כי תחוייב על-ידי קרנית, בשיפויה.
7. מעיון בתמליל השיחה בין המערער לבין המשיב 1, עולה, אמנם, כי המערער טרח להכחיש כי ידע שהמשיב 1 נטל את הרכב ללא רשות וכי היה בכוונתו לבצע עבירה מסוג פשע (גניבת רכב אחר), אך לאורך כל השיחה הוא מתחייב להוציא את המשיבה 3 מהעניין. בין היתר, אומר המערער למשיב 1 "אני אגיד כי מוחמד (הכוונה כנראה לפיספיס -א.ש.) גנב את המפתחות, ואז אמא שלך יוצאת החוצה בהקדם, ואז השופט לא יכול לפסוק נגדה... אני מוכן לעזור כפי יכולתי". בית משפט קמא התייחס לעניין זה, בקובעו כי המערער הרגיע את המשיב 1 בכל הנוגע לאפשרות הגשת תביעה נגד אמו "באומרו כי התביעה כנגדה תדחה בשל העובדה כי מפתחות הרכב ניטלו ממנה מבלי שנתנה את רשותה, והוא עצמו התנדב להעיד על כך בבית המשפט".
8. על יסוד ראיות אלה, וחוסר האמון המוחלט בגרסתו של המערער, קבע בית משפט קמא כי "במקרה זה הוכח, במידה הדרושה ואף מעבר לכך, כי בעת הנסיעה ברכב עובר לתאונה, [המערער] ידע גם ידע כאמור כי [המשיב 1] נוהג ברכב של אמו מבלי שקיבל את רשותה ואף בניגוד להסכמתה". בהמשך, אומר בית משפט קמא "המסקנה היא, אפוא, כי התובע ידע עוד עובר לתאונה כי הרכב [של המשיבה 3] ניטל על-ידי בנה [המשיב 1] מבלי שהוא קיבל את רשותה, ובנסיבות אלו, בהתאם להוראות סעיף 7(2) לחוק, אין הוא זכאי לפיצוי לפי החוק".
9. בערעור שהוגש על-ידי המערער נטען כי, לאור גישתו הביקורתית של בית משפט קמא לכל העדים שהעידו במשפט, ובכלל זה, המשיב 1, המשיבה 3 ופיספיס, לא ניתן היה להאמין למשיבים, כי נהיגתו של המשיב 1 "נעשתה ללא קבלת רשותה של האם". עוד נטען, כי למשיבים יש "אינטרס מובהק לטעון כי האם לא ידעה על נטילת המפתחות". המערער הוסיף וטען כי נטל השכנוע לעניין קיומן של הנסיבות המנויות בסעיף 7 לחוק הפלת"ד רובץ על קרנית, כפי שקבע בית משפט קמא בפסק דינו, אך בפועל הועבר הנטל אל המערער לסתור את גרסתם של המשיבים. לגישת המערער, לא הוכח כלל כי בוצעה נסיעה ללא רשותה של המשיבה 3, ואפילו היתה מוכחת עובדה זו, הרי "שלא הוכחה מודעותו של המערער לכך".
10. לאחר שבחנו את פסק דינו של בית משפט קמא ואת נימוקיו, ונתנו דעתנו לטיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להדחות, תוך אימוץ פסק דינה של הערכאה קמא, בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984. (ראו לעניין זה, אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 667 (מהדורה עשירית, 2009).
בראש ובראשונה, איננו רואים טעם של ממש לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין, מאחר שלא הוצגו בפנינו נימוקים המצדיקים סטייה מכלל אי ההתערבות בממצאי עובדה ובקביעות מהימנות, שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, מבין רבים אחרים, ע"א 11485/05 פלוני נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית (2.12.2007); ע"א 10311/08 כבהא נ' מרכז רפואי הלל יפה (1.8.2011)).
בהתאם לכך, איננו רואים להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, כי הרכב נלקח מרשותה של המשיבה 3 ללא רשותה וללא ידיעתה. כמו כן, אין בידינו להתערב בממצא העובדתי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, ולפיו המערער ידע כי המשיב 1 נטל את הרכב ללא רשות הבעלים, בהכירו את האיסור הכללי שהטילה המשיבה 3 על נהיגתו של המשיב 1 ברכב, ועל יסוד דבריו בשיחה המוקלטת, לפיהם הוא יודע כי המשיבה 3 לא אישרה את דבר הנסיעה ברכב, והוא אף מתכוון להעיד על כך בבית המשפט.
הממצאים שנקבעו מבססים את המסקנה המשפטית אליה הגיע בית משפט קמא, היינו, כי אין המערער זכאי לפיצוי ודין תביעתו נגד קרנית להדחות, בהתאם לסעיף 7(2) לחוק הפלת"ד (ראו, לעניין זה, רע"א 9121/00 יורם לוי נ' "מנורה" חברה לביטוח בע"מ (2.7.2003); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים 509 (מהדורה רביעית, 2012)).
11. מאחר שלא מצאנו כל טעות או פגם בפסק דינו של בית משפט קמא, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור.